מוטב מאוחר, מאשר אף פעם. ברק אובמה נתן בירושלים את ההצגה שלו, וזה פעל. כצפוי, מגע הקסם של הנשיא האמריקאי הצליח לחשמל גם את הישראלים. הם חיכו לו ארבע שנים ארוכות, במדבר, מביטים בעיניים כלות איך הוא משקיע את מירב תשומת הלב בעולם הערבי שסביבם, מפנה להם, ובעיקר לראש הממשלה שלהם, כתף קרה ודוחק אותם אל הקצה הנידח של סדר העדיפויות שלו. אבל היה שווה לחכות. נכון, הוא קורא מטלפרומפטר, ואת החומרים הוא מקבל אחרי מחקרים מושקעים של צוותי השגרירות, המודיעין והאמצעים האדירים שעומדים לרשותו של נשיא מעצמה, אבל בסוף היום זה הוא, אובמה, שלוחץ על כפתור סמוי איפשהו, ומייצר רטט של התרגשות והערצה בכל אולם בו יבוא וינאם, בכל חלק של הגלובוס. ביום חמישי האחרון, הוא דיבר בירושלים, אבל כבש את תל אביב. זה לא היה קהל ירושלמי שם בבנייני האומה. זה היה קהל תל-אביבי. כאן, באל-מוניטור, קראנו לאובמה לפני מספר שבועות לבוא לתל-אביב. שם נמצאת ישראל האמיתית, המקורית, הליברלית, השפויה. ישראל הדמוקרטית. אובמה העדיף את ירושלים, אבל הביא אליה את תל-אביב. כמעט לא היו שם חרדים, או דתיים לאומיים, או אידיאולוגים ימניים. השגרירות האמריקאית ידעה לייצר עבור הנשיא קהל ישראלי ליברלי, שפוי, מערבי. במונחים אמריקניים, ברק אובמה נאם ביום חמישי בכנס של המפלגה הדמוקרטית בבוסטון. קהל ביתי חם ומפרגן, שקיבל את אובמה כמו שמקבלים בן אובד ששב הביתה. אובמה ידע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של הקהל הזה, ובמקביל לא חסך ממנו ביקורת. זו הייתה תחילתה המאוחרת של ידידות מופלאה.
יש דרך פחות אופטימית לראות את נאום אובמה בירושלים. הדרך שמתמקדת במחצית הכוס הריקה. אובמה שכנע בנאומו בעיקר את המשוכנעים. את ישראל הקרובה לליבו, ישראל שהתעוררה בבחירות האחרונות והדליקה נורת אזהרה לבנימין נתניהו. ישראל שכבר לא ממש מאמינה בשלום, אבל נכספת אליו ומוכנה להקריב עבורו קרבנות לא פשוטים. במונחים אמריקנים, אובמה זכה בירושלים במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. זה קל יחסית. המשימה הקשה יותר, עוד לפניו. לשכנע את המתנגדים. את הקנאים. את אלה שכמו נפתלי בנט טוענים שאין כיבוש, כי עם לא יכול להיות כובש בארצו ובנחלתו ההסטורית. האנשים האלה לא קונים את הקסם של אובמה. לטעמם, מדובר בקסם חלול, שלא מחזיק מים במזרח התיכון. סיסמאות נבובות שניגפות בכל פעם מחדש מול גלי הקנאות האיסלמית השוצפים אל חופיה של הארץ הצרה והנצורה. המחצית הזו של ישראל רואה בבנימין נתניהו את הבשורה. תככנותו של ביבי, חמקנותו, היכולת שלו למסמס את הזמן, להבטיח ולא לקיים, לדבר בשפה כפולה ולשדר מסרים סותרים, כל אלה נחשבים כנכסים חשובים של מדינת ישראל בעיני אותם ישראלים שסבורים שאין מקום לשתי מדינות ממערב לירדן. את האנשים האלה אובמה לא יוכל לשכנע בדיבורים. מולם, הוא יצטרך לעבור למעשים. להוכיח להם, באותות ובמופתים, שיהיה להם יותר מה להפסיד בארץ ישראל השלמה, מאשר מה להרוויח.
