בהתחלה, אף אחד לא ידע איך להתייחס למרד הסורי. הוא התחיל בקטן, בעיירה בשם דרעא, אבל סירב לגווע. ואז, אחרי כמה חודשי דשדוש, הוא התפרץ באנרגיה אדירה, מקורביו של אסד ערקו בזה אחר זה, הצבא החל להתפרק והסוף נראה קרוב. אני עוקב אחרי הכותרות הנלוות לסיקור המלחמה בסוריה בערוצי הטלוויזיה בישראל כבר שנתיים. מדובר בכרונולוגיה מנותקת מהשטח. כשהמרד החל לתפוס תאוצה ואסד נראה נואש, צץ לו הכיתוב "אסד-הסוף", בתחתית המסך בכל פעם ששודרה כתבה על המצב בסוריה. שבועות ארוכים עקבנו אחרי הסוף המר של אסד בעניין רב ובציפייה דרוכה. אלא שהסוף הזה התמהמה. אחר-כך, כשהתברר שהסיפור הזה ארוך, מייגע וסופו עלום וסתום, הפכה הכותרת ל"אסד-הסוף?", סימן השאלה הוכנס על ידי אלה שלמדו מהניסיון, שהבינו שבניגוד לכל שאר האביבים שמלבלבים בעולם הערבי, לעניין הסורי חיים משלו וכיוונים עצמאיים לגמרי. ואילו עכשיו, כשאף אחד כבר לא באמת מבין מה קורה שם ואיך, מתי והאם זה ייגמר, הייתי מחליף את הכותרת פעם נוספת ומשאיר רק סימן שאלה אחד גדול, שעומד ותלוי מעל כולנו.
מישהו, שלא שייך לזירה, אך מכיר אותה מצוין, אמר לי לפני כמה חודשים על הסורים ש"הם ימשיכו להרוג אחד את השני עוד זמן רב". מדויק. ובינתיים, הולכת ומתערערת הקונספציה שנפילת אסד מהווה בשורות טובות ומעודדות לישראל, למערב, למדינות המתונות ולשוחרי השלום העולמי באשר הם. הנה מה שאמר לי בשבוע שעבר גורם ישראלי ביטחוני רם דרג, כזה שמכיר מצוין את הזירה, עוקב אחריה כבר כמה עשורים ויודע לספור את הגנרלים של אסד בשנתו על פי סדר עריקתם: "אני לא בטוח שלא נתגעגע אליו בקרוב מאוד", אמר האיש, "בעצם, אני לא בטוח שאנחנו לא מתגעגעים אליו כבר עכשיו". ככה זה כשמתקרבים אל הלא נודע. פתאום מתברר שהחיים אחרי אסד, אם אכן יגיעו מתישהו, יהיו הרבה פחות ברורים וצפויים מכפי שתכננו אותם.