מאז ראשיתה של מלחמת האזרחים בסוריה ניסה הנשיא בשאר אסד לצבוע את המרד בצבעי כחול-לבן של דגל ישראל. כבר בימים הראשונים הוא שלח צעירים פלסטינים להסתער על גדר הגבול ברמת הגולן. בחודש שעבר נקשר שמה של ישראל להפצצת שיירת נשק שעשתה את דרכה מפאתי דמשק לעבר גבול לבנון. בד בבד דנים בירושלים באפשרות של סיכול הברחתם של טילים ארוכי טווח לארגון החיזבאללה. ומנגד, בשבת שעברה העבירו חיילים ישראלים שבעה סורים פצועים שהגיעו לגבול, לטיפול בבית חולים בישראל. לכאורה, מובן מאליו שלישראל אין שמץ של אינטרס לסייע לאסד להסיח את הדעת מהטבח שהוא מבצע בבני עמו לסכסוך הערבי- ישראלי.
לכאורה, מובן מאליו שכאשר עיני העולם מופנות אל שיחות הגרעין עם איראן בקזחסטן, לישראל אין ענין למשוך אליה את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית. לכאורה, מובן מאליו כי שבועות אחדים לפני ביקורו הראשון של הנשיא אובמה בירושלים, בן הברית האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, צריכה ישראל להימנע מצעדים מתגרים המנוגדים למדיניות של ארצות הברית. בסוף השבוע מסרה מחלקת המדינה שהממשל כבר בודק את פרשת חיפושי הנפט בגולן. מן הסתם, עיתוי ההכרזה על המכרז לא יתקבל בעין יפה בוושינגטון בשעה שהנשיא ינסה לקדם את יזמת השלום הערבית, המבוססת על נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ב-1967, ובתמורה לקבל נורמליזציה עם כל חברות הליגה הערבית. אמנם, בשלב זה קשה אמנם לדמיין את בנימין נתניהו לוחץ את ידו של בשאר אסד. אבל, סטירת לחי אינה מצטיירת כחלופה מועדפת.