מתמטיקה ואנגלית במקום רובים

כבר למעלה משבוע שראש הממשלה המיועד (וגם היוצא), בנימין נתניהו, שובר את הראש, יחד עם בכירי יועציו, כיצד לפתור את השאלה שמטרידה כל כך הרבה ישראלים: יתגייסו או לא יתגייסו. והכוונה כמובן לאלפי החרדים שתורתם אומנותם כבר למעלה מ-60 שנה, ושנמנעים, לפיכך, מהמושג שהפך לקלף המנצח של הבחירות האחרונות - "השוויון בנטל". אולם, נדמה כי העיסוק המאומץ והייצרי בשאלת גיוסם של החרדים לצבא ההגנה לישראל מחביא שאלה הרת גורל לא פחות – ואולי אף הרבה יותר: שאלת גיוסם לכוח העבודה בישראל.

הסוגייה האם צה"ל בכלל רוצה באלפי החרדים, ואם אכן רוצה האם הוא גם יכול, כבר נדונה באתר זה בהרחבה. בעניין זה נציין רק שבעידן של גירעון ממשלתי עמוק וצורך בקיצוץ בהוצאות, תקציב הביטחון יעמוד שוב במוקד, ובצדק.

נכון לעכשיו, במשרד האוצר מתכננים קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון בהיקף של 4 מיליארד שקלים. בהינתן המספרים הללו קשה לראות כיצד יצליח צה"ל להתמודד, ולו רק מהבחינה התקציבית, עם הצורך לקלוט בבת אחת אלפי מתגייסים חרדים, רבים מהם בעלי משפחות. רק לשם הדוגמה נציין כי העלות הישירה של חייל חרדי בעל משפחה עשויה להגיע לכמה אלפי שקלים בחודש, בשל הצורך לשלם שכר גבוה לו ולמשפחתו, בה בשעה שהתשלום לחייל מן השורה מסתכם לכל היותר בכמה מאות שקלים בודדות.

עבור הכלכלה הישראלית הדיון בחרדים אינו תיאורטי ואינו אקדמי, אלא כזה שמחייב מעשים, ומהר. בעוד השאלה האם צה"ל זקוק, אם לאו, לאלפי החרדים כדי לשמור על ביטחון ישראל, מעוררת מחלוקת ציבורית עזה, הרי שלגבי שוק העבודה היא כלל לא מתעוררת. ברור מעל לכל ספק כיעבור הכלכלה הישראלית הם צורך קיומי. אם החרדים, בעיקר הגברים, לא ישתלבו מהר, ובהיקפים גדולים בשוק העבודה הישראלי, הכלכלה המקומית לא תוכל לשאת אותם עוד על גבה.