שנים רבות אני נוהג לבקר בערים ובכפרים הערביים בישראל. בכל פעם מחדש אני נתקל בתחושות הקיפוח והמרירות של יושביהן, אבל בתחושה ששררה ביום הבחירות השבוע בעיר הערבית הגדולה במגזר, מעולם לא נתקלתי. "אדישות" היא המילה הראשונה שעלתה במוחי כשהגעתי לשם, אבל במבט שני נדמה שמילה אחרת הולמת יותר את המצב: "ייאוש". זה היה ברור כשמש שזרחה באותו יום במלוא עוזה: אפשר היה ממש למשש אותו. והייאוש הזה תורגם לכעס שפרץ בעוצמה כזו, שאפילו מועמדי הרשימות הערביות לכנסת, הופתעו, שלא לומר נדהמו, מעוצמתו.
ויש להם סיבה טובה, למועמדי המפלגות הערביות, לחוש תדהמה. מהר מאוד התברר לי כי מרבית הכעס הופנה כלפיהם – יותר אפילו מאשר כלפי היהודים. כעס וייאוש, כידוע, הם כוחות לא רציונליים, ולכן לא עזרו לח"כים הערביים כל ההסברים ההגיוניים שבעולם לגבי השלכותיה של אי-הצבעה המונית על דמותה של ישראל. לא עזרו להם האיומים שאם לא יצביעו, יתרמו ערביי ישראל במו ידיהם לחיזוקו של הימין, ושהכנסת הבאה תוצף בהצעות חוק שיהפכו את חייהם לגיהנום. לא עזרה האמירה שהם "יורים לעצמם ברגל".
