ISRAEL PULSE

Read in English

ישראל פולס


 

ישראל תשלם על ההססנות האמריקאית

המחבר: שמואל רוזנר פורסם ספטמבר 11, 2013

ביל קוונדט, מאנשי המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב בממשלי ניקסון וקרטר, לא נוהג "לתת ציונים גבוהים לבנימין נתניהו", כפי שהקפיד לציין גם הוא, מיד לאחר שנתן לנתניהו ציון גבוה על התנהלותו מול הממשל האמריקאי בשבועות האחרונים. ישבנו לשעה של שיחה בשלישי בצהריים [10 בספטמבר], קצת לפני הכנס על מלחמת יום הכיפורים שבעטיו בא לישראל לביקור קצרצר. דיברנו בעיקר על אובמה, על סוריה, על רוסיה ועל נתניהו.

בקצרההדפיס בירושלים ירצו לגבות תמורה מאובמה על הנזק שהוא גורם לה: למשל, שתיקה אם יכשלו שיחות השלום, או השלמה עם פעולה ישראלית באיראן.
המחבר שמואל רוזנר פורסם ספטמבר 11, 2013

"הוא לא אומר הרבה – וזה חכם", אמר קוונדט על נתניהו. אחר כך עבר למה שהגדיר "שאלה פילוסופית מעניינת": האם ממשלות נוהגות בנדיבות זו עם זו בגלל "טובות שנעשו בעבר, או בגלל טובות שהן מקוות לקבל בעתיד"? זו שאלה רלבנטית, משום שישראל כמעט יוצאת מגדרה מזה כמה שבועות בניסיון לשמור על כבודו של נשיא ארצות הברית, המקרטע את דרכו בשדה המוקשים של המשבר הסורי. ולא רק לשמור על כבודו, אלא גם לסייע לו ממש, אם בעצה ואם בקריצה – מנוד הראש שמקל על ידידי ישראל היהודים באמריקה לפעול בקונגרס למען הנשיא.

האם זאת התמורה שמשלמת ישראל על שיפור יחסיה עם אובמה בקדנציה השנייה שלו, או שמא זהו התשלום מראש על תמורה עתידית שהיא מצפה לקבל מהנשיא באיראן או בפלסטין?

ביום שלישי בערב, שעת כתיבתו של המאמר הזה, קשה להעריך לאן תתפתח הדרמה שהפכה לפארסה שהיא המשבר הסורי. אם יש משהו שראוי היה ללמוד בשנתיים האחרונות במזרח התיכון, זה שכדאי לחסוך בתחזיות ולהתמקד בהווה. ובכל זאת, נדמה שכבר עכשיו אפשר להציע אבחנה משעשעת: ייתכן מאוד שדווקא שני מנהיגים שאובמה פחות מחבב, ושהוא מסתדר איתם פחות מאשר עם אחרים – נתניהו הישראלי והנשיא ולדימיר פוטין הרוסי – יחזיקו אותו בסוף המשבר הזה כבעל חוב.

פוטין עשוי לספק לאובמה את הסולם הדיפלומטי שיחסוך לו קפיצה מבית העץ הרעוע שהקים לעצמו. בהעדרו של רוב בקונגרס, ובהעדרו של רוב בציבור האמריקאי, המוצא שמציע פוטין הוא היחיד שיאפשר לאובמה לצאת מהמשבר הזה בתוצאה סבירה. נתניהו, משום שחסך במלים, וסכר גם את לשונם המשתרבבת של עמיתיו בממשלת ישראל (השר אורי אריאל, שהתקשה להתאפק, נקרא מיד לסדר: "אל תנהגו בחוסר שיקול דעת ובחוסר אחריות מול בעלת בריתנו ארה"ב כדי לזכות בכותרת של הרגע", אמר לו נתניהו בישיבת הממשלה השבועית). וגם משום שבשתיקתו רמז ל"לובי" האימתני שלבקשת הנשיא לקבל עזרה ראוי יהיה להיענות.

לא צריך להקל ראש במאמץ שנדרש מצד ישראל בשבועות הללו של תמיכה. שתיקה, במקרה הזה, איננה כהודאה בצדקתו או כהכרה בתבונתו של הנשיא. כמעט אף אחד בירושלים לא התפעל מהאופן שבו ניהל אובמה את המשבר. כמעט אף אחד לא חשב שאמריקה מתחזקת בהימנעה מהחלטה. כמעט אף אחד לא התפעל מהזגזוגים, ההבטחות הלא ממומשות, העדר המנהיגות, ההיסוסים.

הצמרת הישראלית, וגם הציבור הישראלי (למעט כמה עיתונאים בולטים), מעולם לא נשבו בקסמיו של אובמה. ומה שהתחולל בשבועות האחרונים רק הוכיח לישראלים שצדקו לאורך כל הדרך. כמנהיג בינלאומי, כשוטר של העולם, מדובר בכישלון. ואין זה משנה מבחינתה של ישראל אם מדובר בכישלון מכוון או בתקלה, אם מדובר בנשיא שלא מעוניין בשאר העולם, או שמדובר בנשיא שפשוט לא יודע כיצד להפעיל השפעה וכוח בעולם. התוצאה זהה: משענתה העיקרית של ישראל, מי שעוצמתה היא מרכיב יסודי בהרתעה הישראלית, רצוצה, רופפת. החשדנות האינסטינקטיבית של הציבור הישראלי כלפי אובמה מתבררת בדיעבד כסבירה, אבל בזה אין לא שמחה ולא נחמה, אלא לשוטים.

ישראל משלמת ועוד תשלם מחיר גבוה על היסוסיו של אובמה – שהרי שוטר חלש הוא פרצה הקוראת לעבריינים. היא משלמת ואולי עוד תשלם מחיר גם על התמיכה הפומבית של ידידיה באמריקה בנשיא – שהרי יהיו מי ששוב יאשימו את "הלובי", ובמשתמע את ישראל, בחרחור מתקפה. ואפילו לא יהיה לו התענוג של הפגנת עוצמה פוליטית, שהרי, לפחות כרגע, הנשיא נראה די רחוק מרוב בקונגרס.

סביר שישראל תרצה לגבות תמורה מאובמה על הנזק שהוא גורם לה – הנזק שממשלת ישראל סופגת מבלי ציוץ או ערעור. סביר שתבקש משהו. למשל, שתיקה אמריקאית, במקום אצבע מאשימה, במקרה הסביר של כישלון שיחות השלום עם הפלסטינים. למשל, השלמה אמריקאית במועד כזה או אחר עם פעולה ישראלית באיראן. אפשר לחשוב על עוד רעיונות.

אלא ששאלת התמורה היא, כאמור, שאלה "פילוסופית מעניינת". קוונדט נזכר איך קיבלה ממשלת יצחק שמיר את הבקשה-דרישה האמריקאית לאיפוק בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, וכיצד גמלו לה הנשיא ג'ורג' בוש ושר החוץ שלו ג'יימס בייקר כשגררו אותה, בועטת ושורטת, לוועידת מדריד. הממשל האמריקאי קיבל את מה שרצה, אך לא ראה את עצמו מחויב לתמורה המתאימה לשמיר. גם ממשל אובמה עשוי לנהוג כך. שהרי, זה לב ליבה של הקובלנה המופנית כלפיו: מדיניות לא מדיניות – כפי שהוכיח הקו האדום מול אסד; חבר לא חבר – כפי שהוכיחה נטישת הנשיא מובארק; מילה לא מילה – כפי שהוכיחה הריצה המבוהלת לקונגרס.

במלים אחרות: לשתוק רצוי, כל עוד לא מצפים ליותר מדי בתמורה לשתיקה הזאת.

Read More: http://www.al-monitor.com/pulse/originals/2013/09/israel-aipac-support-obama-syria-attack-congress.html

שמואל רוזנר
  ישראל פולס

שמואל רוזנר הוא עורך, עיתונאי וחוקר. הוא העורך הפוליטי הבכיר של העיתון היהודי-אמריקאי ג'ואיש ג'ורנל; עמית במכון למדיניות העם היהודי בירושלים; העורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת הספרים כנרת-זמורה-דביר. רוזנר כותב טור שבועי למהדורה הבינלאומית של העיתון "ניו יורק טיימס", ומאמריו הופיעו בעיתונים ומגזינים רבים אחרים בהם סלייט, ניו רפבליק, קומנטרי ואחרים. רוזנר היה עורך ועיתונאי בגלי צה"ל, בהעיר, בחדשות, בג'רוזלם פוסט ובמעריב. בין השנים 2008-1996 עבד בעיתון הארץ כראש מערכת הכתבות, ראש מערכת החדשות, וככתב בוושינגטון. ספרו בעברית "שטעטל בייגל בייסבול: על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה" (כתר, 2011) הפך לרב מכר.

 

Original Al-Monitor Translations

Read in English

תרגם עם גוגל

More from ישראל פולס

©2014 Al-Monitor. All rights reserved.

שתפו