הדרך בה נפתר הסיבוב הנוכחי במשבר בין שר הביטחון הישראלי לאמריקה, מעידה יותר מכל על המצב: כמו זאטוטים בגן ילדים שלא מדברים אחד עם השני, את הטלפון הנזעם קיבל ראש הממשלה נתניהו, בתפקיד הבייביסיטר. המתלונן היה שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, שלא מדבר ישירות עם יעלון מאז זה צוטט מגדיר אותו "משיחי ואובססיבי". בעקבות התלונה הנזעמת, זימן נתניהו את הילד הסורר, יעלון, לשיחת נזיפה או הבהרה. בעקבות השיחה הזו, הרים יעלון טלפון לוושינגטון, שם מצא מקלט בדמות מקבילו האמריקאי, צ'אק הייגל. בין יעלון והייגל יחסים לא רעים, בטח כשמשווים אותם ליחסים בין יעלון לקרי, למשל. השיחה בין השניים הייתה סבירה, יעלון הבהיר את דבריו, הייגל סיכם ואמר שאכן "חלק מהדברים שיוחסו לו הוצאו מהקשרם". לנו רק נותר לתהות מה עם החלק הנוסף, והם נפרדו כידידים והתפזרו, כל אחד לפינתו, עד הסיבוב הבא.
עד לא מזמן, שמענו את יעלון רק בדלתיים סגורות. בשיחות עומק, בדיונים פנימיים, בסקירות רקע. כל מי שהיה אצל יעלון, והייתי אצלו כמה פעמים מאז נכנס לתפקידו, שמע את הדברים המפורשים, המנומקים והכואבים שהוא אומר לגבי הממשל האמריקאי ומדיניות ה"שקיעה" או "נסיגה" שהוא מוביל ברחבי תבל. הבעיה של יעלון היא, שקשה לו להחזיק דברים בבטן. היא מתנפחת ומתנפחת, עד שמתפוצצת.