סביר להניח שלא שמעתם על מנחם זיווטופסקי. ואכן, אין סיבה מיוחדת שתכירו את שמו של הילד שנולד לפני עשר שנים בירושלים, מלבד העתירה שהגישו הוריו נגד משרד החוץ האמריקאי. תביעת המשפחה לחייב את ארה"ב לרשום את מקום לידתו של בנה כ"ישראל", חורגת כמובן מעניינו הפרטי של הילד. קבלת העתירה הייתה משפיעה לא רק על כ-50 אלף אזרחים אמריקאים נוספים שנולדו בעיר, אלא נועדה לכפות על הנשיא האמריקאי וממשלו להכיר בירושלים על שני חלקיה כעיר במדינת ישראל וכבירתה. אלא שהשבוע [23 ביולי], לאחר דיון משפטי ממושך, פסקו שלושה שופטי בית המשפט הפדרלי לערעורים כי "בארצות הברית, הסמכות הבלעדית לקבוע אם להכיר בריבון זר נתונה אך ורק בידי הנשיא". הנשיא אובמה, כידוע, לא שינה עדיין את עמדתה המסורתית של ארה"ב בנוגע למעמדה של העיר.
אין להתפלא על החלטת בית המשפט שלא להתערב בקו המדיני של ארה"ב בנוגע לירושלים מאז הקמת ישראל ב-1948. אם כבר, יש להתפלא על הפליאה הישראלית לגבי הדבקות האמריקאית בעמדתה. מקרה זה מצטרף, כמדומה, לשורה של תזכורות שמקבלת ישראל לכך שמבחינת העולם כולו, הסכסוך שהחל ב-48' טרם הסתיים. סוגיית ההכרה בירושלים מאלצת את ישראל להתמודד עם העובדה שהצעדים החד-צדדיים שהיא נוקטת אינם מחייבים ואינם מקובלים על מדינות אחרות.
