ישראל אינה אדישה לטרגדיה הסורית. לפעמים היא אפילו מגלה מעורבות פעילה. מעת לעת מטוסי חיל האוויר הישראלי מסתערים על מצבורי טילים ומשלוחי נשק שעושים דרכם למעוזי החיזבאללה (על-פי "מקורות זרים", כמובן). פרשנים צבאיים מודיעים שישראל "עוקבת מקרוב" אחר סימנים לשימוש בנשק כימי, מדברים על "קווים אדומים" ומסבירים מהו "נשק שובר שוויון". נזכרתי כי באחת הפעמים בהן שודרו בטלוויזיה תמונות זוועה של קרבנות הפצצות חיל האוויר הסורי על ריכוזי אוכלוסייה מצפון לחומס, במארס 2012, התבטא שר החוץ דאז אביגדור ליברמן: "מדינת העם היהודי אינה יכולה לשבת בלי לעשות דבר, בעת שבמדינה שכנה מתרחשות זוועות ואנשים מאבדים את עולמם". ליברמן הורה לאנשי המשרד להציע לצלב האדום הבינלאומי להעביר באמצעותו סיוע הומניטארי מישראל לאזרחי סוריה. הפליטים הסורים עדיין מחכים לסיוע הזה.
בפגישתו בשבוע שעבר (30 באפריל) עם האפיפיור החדש, פרנציסקוס הראשון, התריע נשיא המדינה שמעון פרס מפני הנשק להשמדה המונית שמפתחת איראן והנשק הכימי המאוכסן בתחומי סוריה. חתן פרס נובל לשלום הוסיף כי הוא "חרד לגורל אזרחי איראן וסוריה תחת ההנהגות הפנאטיות הנוכחיות". חרד? האמנם? ומה חתן פרס נובל לשלום מוכן לעשות למען אזרחי סוריה?