מי ששואף לחלץ את המו"מ הישראלי-פלסטיני מהקפאון, לא יכול היה לצפות לבשורה יותר טובה ממינויו של ג'ון קרי לתפקיד מזכיר המדינה האמריקאי. קרי הוא האיש הנכון, במקום הנכון. חבל שאי אפשר להוסיף גם "בזמן הנכון", כי הזמן במזרח התיכון אף פעם אינו נכון. זה תמיד מוקדם מדי, או מאוחר מדי. תמיד צד אחד, לפחות, לא יהיה בשל, או מוכן, או ערוך לוויתורים, או לשינויים, או למחוות הנדרשות כדי שאפשר יהיה להגיע לאן שהוא, או לפחות להתחיל לנסות. והצד השני? אצלו זה תמיד יגיע מאוחר מדי, אחרי שמחנה השלום קרס, אחרי שהאמון רוסק, אחרי שההצעות נדחו והימין עלה לשלטון.
הבעיה העיקרית של קרי היא שהוא מאמין שאפשר לפתור את הסכסוך ו"לעשות היסטוריה". השיחות שניהל עד עכשיו עם גורמים בכירים בישראל, מלמדות כי האיש אופטימי. הוא חושב שאפשר להגיע להסדר קבע. הוא מאמין שיש היתכנות לפתרון, וסבור שאם ההזדמנות לא תנוצל עכשיו, ספק אם היא תחזור על עצמה אי פעם. עד שקרי יבין שאת הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי אפשר לפתור, אלא צריך לנהל, זה יהיה כבר מאוחר מדי. בתי הקברות המדיניים באזור מלאים בגופותיהם של קודמיו של קרי. זו שעוד לא התקררה שייכת לג'ורג' מיטשל, שהגיע לכאן עם אותה אנרגיה בדיוק לפני ארבע שנים. הוא היה מגובה במלוא סמכותו של הנשיא הטרי ברק אובמה, הוא קיבל כרטיס פתוח, הוא בנה כאן שגרירות אמריקאית שניה עם אמצעים ושליחים ומחקרים ותקציבים, והוא התנדף לשדות הקרח הנצחיים של הוגי השלום לדורותיהם, לא לפני שנגרם נזק עצום למערכת היחסים הרעועה בלאו-הכי בין הצדדים.