בפה גרילו, מנהיג מפלגת חמשת הכוכבים האיטלקית, הוא רעם בשמיה המקדירים של אירופה. יש ביסוס לטענה שלו ושל מפלגתו, שהתופעה שהם מבטאים רחבה יותר מהצבעת מחאה רנדומלית באיטליה. בשורה של מדינות אירופיות יש התרחבות של מסגרות הפעולה הרעיוניות של הפוליטיקה; בתחילה, הייתה זו התרחבות למפלגות ירוקות, אחר כך מפלגות אנטי-אירופיות (דוגמת ה-UKIP הבריטית), מפלגות פיראטיות ועכשיו מפלגת מחאה כוללת דוגמת "חמשת הכוכבים", שמדברת, באי סדר מסוים, על אקולוגיה, שחיתות שלטונית, כשלי האיחוד האירופי, דמוקרטיה ישירה ועוד. גרילו הוא במובן מסוים גם בדלן, עניין שלכאורה מנוגד לאג'נדה אוניברסלית; איכשהו, זה מתחבר משום שגרילו הוא, בפשטות, המחאה בהתגלמותה. ויריביו יאמרו: מחאה לשם מחאה. במובן עמוק, זו תוצאה של משבר שלטוני איטלקי שנמשך עשורים רבים; אבל יותר מעניין שלטוני, מדובר בתוצאה ישירה של אחוזי האבטלה הגואים בדרום אירופה, מפורטוגל דרך ספרד, איטליה ויוון. איטליה חווה תקופה חסרת תקדים של חוסר צמיחה. גרילו איננו הפתעה, בנסיבות הללו.
בישראל, המחאה החברתית העזה של 2011 –ההפגנות הרחבות והגדולות ביותר בהיסטוריה הישראלית – הייתה תולדה של נסיבות מורכבות, אך הושפעה בהחלט (לאו דווקא בסדר הזה) מהאביב הערבי, המשבר הכלכלי העולמי ובעיקר יוקר המחייה וזינוק מחירי הדיור. המחאה דרשה "ניו דיל" לחברה הישראלית, עסקה בהרחבה בצמצום השירותים החברתיים על ידי המדינה, בהשתלטות הטייקונים על הכלכלה ובמצוקת הדיור של משפחות צעירות. הדרישות היו מפוזרות, מגוונות ובלתי סדורות, אך הרעיון שהציגו המוחים היה דווקא סדור: הם דיברו על סולידריות, ועל השבתם של הערכים הוותיקים של החברה הישראלית, שנבנתה כחברת רווחה מוחלטת (כולל דיור ציבורי, חינוך ובריאות חינם) אך חוותה כרסום ברעיונותיה היסודיים.
